סבן נ' אריה חברה לביטוח בע"מ ואח'

פסק דין

רקע וטענות הצדדים

בפניי מונחת תביעתו של מר אסף סבן, יליד 1975 (להלן: "התובע") לפיצויים בגין תאונה שארעה לו לטענתו ביום 9.2.05 במהלך עבודתו על משאית בה עבד (להלן :"התאונה"). המשאית הייתה מבוטחת על ידי אריה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת").

התאונה הוכרה כתאונת עבודה, וועדה רפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי קבעה כי לתובע נותרה כתוצאה מהתאונה, נכות צמיתה בשיעור של 10% לפי סעיף 35(1)ב' לתקנות המוסד לביטוח לאומי. לאחר שהצדדים הגישו תחשיבי נזק מטעמם, הצעתי ביום 1.3.2012 כי ינסו להגיע להסדר פשרה על בסיס הצעת בית המשפט. משהודיעו הצדדים כי לא מקבלים את הצעת בית המשפט לא היה מנוס מלהכריע בתיק זה לפי העיקרון של "ייקב הדין על ההר" (מסכת סנדהרין דף ו' עמוד ב') והתיק נקבע להוכחות.

ב"כ התובע המלומדת טענה כי ביום 9.2.2005 שהיה יום גשום, לאחר שהתובע סיים לכסות את הסחורה במשאית בה עבד בעזרת ברזנט, ועמד לרדת ממנה על מנת להמשיך את נסיעתו, נלכדה רגלו בין הברזל והברזנט והוא נפל מהמשאית. על מנת למנוע נפילה על הגב, נפל התובע על ידו הימנית ושבר אותה. ברגע הנפילה חש התובע כאבים עזים בידו הימנית, אך נשאר לסיים את יום העבודה שלו.

לדידה של ב"כ התובע, המדובר הוא בתאונת דרכים, בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").

לאחר שחזר התובע לביתו וגילה שידו התנפחה מאוד, פנה למוקד רפואי "בטרם", שם נבדק, ובוצע לו צילום רנטגן. בצילום התברר שלתובע יש שלושה שברים באזור שורש כף יד. ידו של התובע גובסה, והוא שוחרר לביתו עם הפניה לבצע בדיקת CT בדחיפות והמלצה למנוחה עם יד מורמת.

ביום 13.2.2005 פנה התובע לכירורג בקופת החולים לבדיקה, ונקבע כי אינו מסוגל לעבוד מיום 9.2.2005 עד ליום 8.3.2005. חופש המחלה של התובע הוארך מדי פעם, עד שזה הגיע ל-81 ימי חופש מחלה.

ב"כ הנתבעים המלומד הכחיש את חבות הנתבעים לנזקיו של התובע, זאת בטענה כי המקרה הנ"ל אינו נופל בהגדרת "תאונת דרכים" בהתאם לחוק הפלת"ד. לפי גרסתו של התובע, הוא לא ירד מהמשאית, אלא "עמד לרדת" ממנה. חוק הפלת"ד מגדיר מה הוא שימוש ברכב מונעי, ופעולותיו של התובע אינן בגדר "שימוש".

עוד טען ב"כ הנתבעים כי עדותו של התובע באשר לנסיבות התאונה הנה למעשה בבחינת עדות יחיד ויש לראות עדות זו כעדות של בעל דין אשר יש לו אינטרס ברור בתוצאות הדיון. העדות אינה מהימנה, כי התובע מסר גרסאות סותרות שונות. משכך, דין התביעה להידחות.

דיון והכרעה

אקדים ואומר כבר כעת שמעבר לעניין המחסום הפרוצדוראלי של בעייתיות עדות יחידה של בעל דין לפי סעיף 54 (2) לפקודת הראיות [נוסח חדש] (וראה ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים ממינהל מקרקעי ישראל, ירושלים נ' יצחק, פ"ד כז(1) 768, 771 (1973) וכן ע"א 69/75 פלונית נ' אלמוני, פ"ד לא(1) 203, 212 (1976)) גם מבחינה מהותית, עדותו של התובע, שהיתה רצופה באי דיוקים, סתירות, התחמקויות וקטעי זיכרון סלקטיבי, הותירה בי רושם שלילי ותחושה של "דין מרומה" ברישומים הפנימיים שערכתי בזמן אמת (ראה תלמוד הבבלי מסכת שבועות, דך ל, עמ' ב - דף לא, עמ' א הרמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כד, הלכה א).

התובע העיד בעמוד 8 לפרוטוקול שורות 13-12:

"ש.מפנה לסע' 8 לכתב התביעה, זה נכון?

ת.כך קרה, כיסיתי את הסחורה באתי לרדת ולהמשיך בנסיעה ואז נפלתי".

ובהמשך:

"ת.כי הכתיבה לא בצורה ברורה. השאלה שהוא שואל בחלקה נכונה, וזאת בעצם באתי וכיסיתי הסחורה, אבל גם ירדתי, לא יכלתי להשאר עליה, הייתי צריך להמשיך בנסיעה. כשעשיתי זאת החלקתי, פה לא כתוב. זה עניין של הגיון גם.

ש.לאור תשובתך כעת אני מבקש לחזור על השאלה. חוזר על סע' 8 בכתב התביעה. נכון מה שהקראתי?

ת.נכון עם הפירוש למה שאמרתי".

התובע ביקש לתקן את כתב התביעה על בסיס מה שמסר למשטרה (עמ' 4 שורות 15-16). הוא הודה בחקירתו הנגדית כי קרא את ההודעה במשטרה, אישר את הדברים שמסר שם ועל בסיס זה ביקש לתקן את כתב התביעה (עמ' 5 שורות 11-12). סבורני שיש ממש בחשד שהעלו הנתבעות על כי בעצם תיקון כתב התביעה ותיקון תצהיר עדותו הראשית וניסוחם מחדש, ביקש התובע "להתאים" גרסה עובדתית ש"תכניס" אותו תחת כנפי חוק הפלת"ד.